בראיון עבודה בו השתתפתי עשרה חודשים לאחר שבתי נולדה, נשאלתי אם אני מרגישה שאוכל להתמודד עם משרה חדשה הכוללת מגוון רחב של תחומי אחריות. נדהמתי ועניתי לו – "אתה רוצה שאגיע לכאן, למקום מאורגן עם תקשורת מילולית שאינה כוללת בכי, או "משחק ניחושים" (למה התינוק התכוון...), ואתה שואל אותי אם אוכל להתמודד?" – לא היה לו מושג על הסיטואציות המצחיקות והאתגרים העצומים עמם התמודדתי בחודשים הראשונים, שהראשון מביניהם היה... לצאת מהפיג'מה.

אחרי לידה? אז... איך יוצאים מהפיג'מה?

לפני שהתינוקת הגיחה לאוויר העולם, הייתה לי תמונה בראש של איך אראה כשאהיה אמא. בדיעבד, אני יודעת שהחלום שלי להיראות כמו מין אלה אמהית היה קצת... איך להגיד... לא ממש מציאותי. הבקרים היו כאוס מושלם, וגיליתי שאפילו להתקלח היה משימה כמעט בלתי אפשרית, קל וחומר להתאפר. כשלקחתי את התינוקת למקלחת וסגרתי את הווילון, היא התחילה מיד ליילל. לבסוף, למדתי שאם אני רוצה להיראות קצת יותר כמו שדמיינתי, אני צריכה לקום מוקדם יותר ולטוס למקלחת, לפני אביה, וכך אוכל להירגע בשגרת הבוקר שלי.

אחרי לידה? אז... איך יוצאים מהפיג'מה?

לקח נוסף שלמדתי היה המבצע הצבאי של לצאת ביחד מהדלת, אנשים וחפצים כאחד בזמן נתון. בתחילה, לפעמים הייתי צריכה לשאת רק את התינוקת, לפעמים התינוקת בעגלה, בנוסף לארנק שלי. פעמים אחרות הייתי צריכה את המפתחות, התינוקת אך בלי העגלה ובלי חיתול להחלפה. לפעמים הייתי מגיעה לדלת, עוצרת וחושבת עוד שנייה – לאן רציתי ללכת? לבסוף למדתי. הכנתי רשימה קטנה של כל הדברים שאני צריכה ליד הדלת.

אחרי לידה? אז... איך יוצאים מהפיג'מה?

מעבר לסצינה המשעשעת שמזכירה קצת סרטי סלפסטיק של שגרת היציאה החוצה, גיליתי שאפילו לסיים משפטים נהיה כמעט בלתי אפשרי. התחלתי עם הכוונות הטובות ביותר. זה היה מתחיל משהו כמו "אז תגיד לי איך העבודה... אווווווווו מותק (מלווה בנענוע אם עמדתי)... ו... וואו זה היה גיהוק ענק!" כמובן ששיחות כאלה היו מאד מביכות עבור החברים, וכמובן מבלבלות מאד עבורי. הדבר החשוב שזה לימד אותי הוא לחשוב בכמה ערוצים במקביל, ולגלות כמה חלקים חדשים במוח שלי שלא הכרתי בעבר..."

שלא לדבר על הבעיה של הדליפות המביכות מהחזה. אני לא מדברת על כמה טיפות שעדיין יכולות להיחשב כסבירות עבור האלה-אם שציינתי קודם לכן. אני מדברת יותר על משהו כמו הברז במקלחת שמתחיל לפעול במלוא העצמה. אני חייבת לציין, שבסיטואציות כאלה, הפתרון האפקטיבי ביותר היה לחבק את התינוק באהבה בחיקי, בצורה שיסתיר בצורה מושלמת את הטפטוף המביך. בכל מקרה, כשאני חוזרת אחורה לסיטואציות הקומיות בשלהי האמהות, אני צוחקת על עצמי בכיף. במבט לאחור, התקופה הזו עברה הרבה יותר מדי מהר. אבל למצוא את עצמך מתחילה להרגיש נוח בשגרת היומיום החדשה, ולמצוא את הזמן להיראות, להרגיש, ולהישמע כמו עצמך זה חשוב ביותר. כן, את אמא עכשיו. והיית, ותמיד תמשיכי להיות, אותה אישה מרתקת – זהו דבר שלא ישתנה לעולם.

- Naana Orleans Amissah